הכל התגמד מול הלילה הזה, הנורא מלילות.

המילים קטנות כל כך וכל כך אומללות.

מסכנים הם נאומי הצער, וההספד, והתפילות.

והחזרה הקבועה על תנחומינו למשפחות השכולות.

אבל אין מילים אחרות בין כל דפי המילון,

ואין כאב גדול יותר מכאב החידלון.

מלאך המוות מהלך בתוכנו, מהלך וטורף.

שבעים ושלושה בחורים. המספר מטרף.

שבעים ושלושה בחורים שהארץ הזאת ילדה ברחמה.

ילדה לחיים, לשמחה, לאהבה, לדרך גבר בעלמה.

והם ממהרים צעירים ופקוחי עיניים אל שדות המלחמה,

וחולמים לשוב הביתה, אל החיבוק, והשמיכה החמה.

ולפתע צונחים בתוך מרכבות האש ומתנפצים אל האדמה.

אל האדמה הזאת המתבוססת והַחַיָה בדמה.

אל ארץ אוכלת נעריה בזעמה ובחלומה.

אין ניחומים ואיני רוצה בניחומים.

אני רוצה להלך בארץ ולהראות את פצעי הפתוחים והאדומים.

לצעוק את כאבי השותק ולעורר שפתי ישנים.

לנשק את פניהם היפות, החיוורות, והמתות של הבנים.

ולעבור בראש מורכן ועייף בין המצבות בחלקות האבנים.

להלך על בהונות בין נערי באב אל ואד, והחווה הסינית, והררי השוף.

ולא לחדול מלחוש את היגון המרסק את הנפש והגוף.

ושוב, כמו

על פי צו עלום, לקום מתוך תהומות הצער.

ולשוב אל היסעור ולהתפעם איך "גא ירקיע עוף הסער". ועד יום אחרון,

כאשר אראנו חולף, רוטט, מעל ההרים והעמקים והמדבריות והים, אדע,

כי הוא תמיד ישא במנועו את שמותיהם ואת זכרם.